שמוליק מויאל, געגועים ליואל

יואל ז”ל היה אדם מיוחד. לא בכדי אני משתמש בתיבה “אדם“… ימים ספורים לפני שיואל עמד להתמנות לדובר צה”ל, הוא זימן אותי לראיון היכרות. אותה עת שרתתי כסגן מפקד בסיס ת”א של הצנזורה הצבאית לעיתונות ותקשורת.

הגעתי לבניין, שהיה ממוקם מחוץ לשער “ויקטור”, בו שכנה לשכת הדובר, ועליתי לחדרו של יואל. יואל קיבלני בסבר פנים יפות ונעימות וניהל עימי שיחה בגובה העניים, אף שהייתי קצין בדרגת רב סרן והוא תת-אלוף. “…שמעתי שאתה לא מוכן לשרת תחת פיקודי…” כך באופן ישיר ובוטה משהו, נפתחה השיחה בינינו. “… זה לא עניין אישי, איני מכיר אותך אך השירות ביחידת דובר צה”ל, במצב הדברים הנוכחי, אינו מתאים לי…” השבתי. יואל אמר לי כי שמע עלי דברים טובים וכי הוא מעוניין בכל זאת שאבוא לשרת עימו בדובר צה”ל, בתפקיד רע”נ עיתונות ותקשורת. אף שלא התלהבתי לקבל עלי את התפקיד, מסיבות מקצועיות גרידא, השבתי כעבור 48 שעות כי אני נעתר לבקשתו בחיוב, בעיקר עקב הרושם העז שיואל הותיר בי.

תוך כדי שיחה אמר לי יואל : “…אני שומע שאתה משפטן ועורך דין…”…”…אני…”, אמר יואל, “…אניB.A.…” “…באיזה מקצוע…”?! שאלתי ויואל השיב ללא היסוס: “…בן אדם…” !!! זה היה יואל: ישיר, נטול אגו ומניארות, חכם, חריף ובעל חוש הומור חד כתער. יכולתי לנהל עם יואל שיחות על נושאים בכל תחום: היסטוריה, צבא, מזרח תיכון, פילוסופיה, יהדות, שואה, פסיכולוגיה ועוד נושאים מנושאים שונים ומגוונים. כל שיחה, בכל תחום, הייתה מרתקת ומאלפת. מבחינתי, השיחות בינינו הסתיימו מהר מידי ותמיד עם טעם של עוד ועוד…

יואל לא התלהב, בלשון המעטה, לקבל עליו את תפקיד דובר צה”ל. מי שבא מלב העשייה בתחום המודיעין ופעל עשרות שנים במעטה סודיות וחשאיות, נדרש לפתע לדבר… לפרסם…לחשוף…זה היה בניגוד ל – DNA של יואל.

עם זאת, לאחר שיואל קיבל על עצמו את התפקיד הוא השתדל למלאו בכל רצונו ובכל מאודו. בצד זה, לעולם לא איבד את חוש ההומור הנהדר בו ניחן: “…אני קצין בדרגת תת-אלוף שהמפקדת שלו היא קצינה בדרגת סרן…”, נהג יואל לומר בנימה של בדיחות משהו. יואל כיוון לכך כי באותה עת כל הודעה וכל החלטה (כמעט…) של דובר צה”ל הייתה צריכה “לעלות” למעלה, ולקבל אישור לשכת הרמטכ”ל. אכן נוהל זה היה מתסכל ומקומם אך יואל, קצין ממושמע ומסודר (אולי יתר על המידה…ע”ע מלחמת יום הכיפורים) פעל על פי הנוהל ואף היה נוזף בי מעת לעת כאשר ניסיתי “לעגל פינות” בנושא. הרגישות של עבודת דובר צה”ל הייתה רבה ועצומה. גם על כך נהג יואל להתבטא בהומור אופייני : “…איידר אה פוץ אור אה מניסטר…” (הגירסה היידישאית של : “טר”ש או צל”ש”…), נהג יואל לומר על החלטות שקיבל בהקשר לנושאים שטופלו על ידו ובעיקר בכל הקשור לדברים שהיו אמורים להתפרסם בכלי התקשורת ולהביא לתגובות שלא ניתן היה לחזותן מראש.

אביא כאן אנקדוטה ברוח התקופה העכשווית. יואל, שכיהן בתפקיד נספח מודיעין בוושינגטון, סיפר לי כי היה מקיים מעת לעת פגישות עבודה עם קצינים בכירים ואנשי התעשייה האמריקאית, בין היתר, בקשר עם רכישת ציוד ליחידת 8200. יואל היה אמור לשקול ולהמליץ על קניית ציוד ורכש בסכומי עתק. בתחילת פגישה בעיניני רכש, נהג יואל לפתוח ולהצהיר בפני איש שיחו: “…רצוי כי תדע כבר עכשיו כי המחיר שלי הוא 100 מליון דולראל תנסה להציע לי סכום נמוך מכך…”. לאחר דברי פתיחה אלה, סיפר יואל, השיחה התנהלה באופן המקצועי והקולח ביותר, ללא “הצעות” ורמיזות מכל סוג. מי שניהל עם יואל משאים ומתנים, הבין מייד עם מי יש לו עסק. יוקרתו של יואל הייתה גדולה ועצומה וכל מי שבא עימו במגע כיבד והעריך אותו מאד.

במהלך תקופת שירותי ביחידת דובר צה”ל היו בין יואל לביני לא מעט חילוקי דעות מקצועיים שנסובו בעיקר על מה ראוי לפרסם ומה לא, אילו כתבות ונושאים שהוגשו ע”י הכתבים הצבאיים ואחרים, צריך וחשוב לאשר ועוד לגבי נושאים מקצועיים כהנה וכהנה. ואולם, גדולתו של יואל כאדם וכמפקד תובא כאן באמצעות סיפור האירועים הבאים:

באחת מישיבות “קבוצת פרסום”, פורום שבועי שהיה מתכנס בראשות דובר צה”ל בהשתתפות: קציני הדובר, מחב”ש (ככינויו אז), נציגי “במחנה”, גלי צה”ל, קצין חינוך ראשי, נציג הצנזורה ועוד ואשר היה דן בבקשות שהוגשו מטעם כלי התקשורת המקומיים והזרים לכיסוי תקשורתי של צה”ל והפעילות השוטפת המתבצעת על ידו, הועלתה לדיון בקשה מסויימת, עליה נסב ויכוח מר וקשה בין יואל לביני. יואל סבר כי אין לאשר הבקשה, בעוד אני חשבתי כי ראוי לאשרה. סערת הרגשות שבי הייתה גדולה. בשלב מסויים קמתי ויצאתי מהדיון ולא שבתי אליו. לא למותר לציין כי עזיבתי נעשתה ללא קבלת אישור מראש, מיואל.

יואל לא עבר על כך לסדר היום. הוא התקשר והודיע לי כי שוחח עם הרמטכ”ל, רא”ל מוטה גור ז”ל והחליט, באישור הרמטכ”ל, על סיום תפקידי כראש ענף קישור לעיתונות ותקשורת, זאת מייד לאחר טכס סיום קורס טייס, שעמד להיערך בחצרים בתוך ימים ספורים. טכס סיום קורס טייס, הינו אירוע חשוב ביותר בצה”ל בכלל ובחיל האוויר בפרט. הוא זוכה לכיסוי תקשורתי רחב של עיתונאים וכלי תקשורת מקומיים וזרים, לרבות רשתות טלוויזיה בינלאומיות. הטכס הינו אירוע משמעותי בהתנהלות של יחידת דובר צה”ל ומהווה מדד חשוב לאופן תפקוד היחידה ורמת השירות המקצועי שדובר צה”ל יכול ומסוגל לספק לכלי התקשורת. אציין עיתונאים לא מעטים, בעיקר מקרב הכתבים הצבאיים, ידעו על ההחלטה של יואל לגבי סיום תפקידי…

אף שידעתי כי בתום הטכס אני מסיים את תפקידי בדו”צ, גמלה בליבי ההחלטה כי אני, כאחראי הישיר על טיב השירות שיסופק לכלי התקשורת, אעשה את מיטב יכולתי, שהשירותים שיקבלו העיתונאים במהלך הטכס, יהיו ברמה הגבוהה ביותר האפשרית והמשבר ביחסים בין יואל לביני לא יורגש כלל ולא יבוא לביטוי כלפי חוץ. אני משדר: “עסקים כרגיל”.

ואכן, הטכס מההיבט של הכיסוי העיתונאי והשירותים שהעיתונאים קיבלו במהלכו, על מנת להקל עליהם למלא את משימתם, היה מושלם. יואל, שנכח במקום ראה והתרשם מהביצועים. לא החלפנו ולו מילה אחת במהלך כל הטכס. נמנעתי מלהתקרב ליואל או להסתכל לו בעיניים. עמדתי לעזוב את חצרים ולנסוע חזרה צפונה, בתחושות מעורבות של הצלחה מקצועית המלווה בהחמצה אישית. אני עומד לסיים תפקידי מחר בבוקר… בעודי הולך לכיוון רכבי, נעצרה בסמוך אלי מכונית בה ישב יואל שקרא לעברי : “…שמוליקבוא תצטרף אלי.. בוא ניסע יחד חזרה לתל אביב…”. גם עכשיו עת שאני כותב שורות אלו נעשה עורי חידודים חידודים! בקשתי מנהגי לנסוע לתל אביב בגפו ומסרתי לו כי אני חוזר עם יואל.

יואל התגלה במלוא הדרו. הוא מסר לי כי קיבל פניות מעיתונאים שביקשו שישקול שנית את החלטתו לגבי. עוד אמר כי התרשם מאד מאופן תפקודי בטכס היום והוא מתכוון לשוחח עם הרמטכ”ל ולשנות את החלטתו בדבר סיום תפקידי. לא אכחד: דמעות עמדו בעיני. התרגשתי כילד קטן. רציתי לחבק את יואל ולומר לו עד כמה אני מעריך אותו ומעריץ אותו. חשתי כלפיו תחושות שבן חש כלפי אביו. המילים נעתקו מלשוני אך הצלחתי, בכל זאת, לומר ליואל כי אשמח לשוב ולשרת תחת פיקודו. נשים את הדברים מאחורינו ונמשיך לשתף פעולה. זה היה יואל: מפקד קפדן אך בעל לב זהב, אנושי, חם, מתחשב ומוכן לשקול עמדתו בהתאם לשינוי הנסיבות. מאז התנהלו יחסינו באופן החם והחברי ביותר, תוך שאני למד מיואל כל העת שאני נמצא במחיצתו, מחוכמתו מהידע העצום והרחב ומנסיון החיים שלו, דברים שמלווים אותי עד היום, כל יום ולא יעזבוני עד יומי האחרון.

כבר שיבחתי את חוש ההומור הייחודי של יואל. אזכיר עוד שלוש אימרות שהיו שוגורות בפיו: ” יש לי בעיית סמים ביחידה… לא שמים עלי…”, היה יואל נוהג לומר עת נתקל בבעיית משמעת כלשהי.

על העלייה הרוסית נהג יואל להתבדח : “…גרישקה, מישקה, סשקה, וישקה…”. ישקה, אגב, היה מפקד מחנה מטכ”ל באותם הימים…

ולבסוף אף על עצמו ליגלג : ” קצין פולני לא משקר…” נהג לומר שעה שרצה להסביר עמדתו בוויכוח שהתפתח בנושא מסויים.

זה היה יואל. אני מאד מתגעגע אליו…מאד.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>