החלל האחרון של המלחמה ההיא- איתן הבר


יואל בן פורת מת ביום הכיפורים 1973, בשעה 2 בצהרים, לקול צפירות האזעקה שבישרו מרות על פרוץ המלחמה. הוא הובא לקבורות שלשום, ביום ששי, בקיבוץ עינת, עטוף באהבת חבריו.

כמעט 34 שנים הפרידו בין היום ההוא, והמלחמה ההיא, לבין בוקר יום שלשום, ובכל השנים הללו הוא היה מת מהלך בתוכנו. לכן, אולי, כבר יבשו עינינו מדמעות.

חשוב לכתוב על האיש והשנים הללו למען כל מתלהמי המלחמות למיניהם שחייבים לדעת כי בתום כל מלחמה סופרים אמנם את ההרוגים והפצועים, אבל כאשר שוככים הדי הקרבות, שוכחים את אלה ששעון חייהם ממשיך לתקתק אחרי המלחמה – אבל הם כבר מתים.

חשוב לכתוב על האיש הזה, כיון שעם כל הכבוד לדורות הבאים בצה”ל ובמערכת הביטחון, אין כבר, וגם לא יהיה, מישהו דומה לו: יהודי שורשי, אינטלקטואל אמיתי, בר אוריין, חם וחכם, שעליו נאמר “בור סוד שאינו מאבד טיפה”. היכן עוד אפשר למצוא היום בצה”ל קצין שיודע לקרוא רזי מפה טופוגרפית וספר צפנים, ובאותה עת לצטט מבבא קמא, מספריו של הצדיק מוולוז’ין, מאמירות אדמו”רים, מפושקין, טולסטוי ולרמונטוב, אנדרה מאלרו ומנדלי מוכר ספרים? מי עוד יכול לכתוב ספרי הדרכה לניתוח מודיעין – ולנאום בהתלהבות על הרוח היהודית בלחימה כפי שבאה לביטוי בכתבי הרב קוק? אליו כנראה התכוונו כאשר הביאו לעולם את צמד המלים “ספרא וסייפא”.

סיפור חייו גזור למידותיו כיהודי: פולין, לימודים ב”חיידר”, בבית ספר “תרבות”. משפחה שנספתה כילד בשואה, גטו, מחנה עבודה, פרטיזן ביערות. בן 11 בלבד. עלה כמעפיל, נתפס על ידי הבריטים, גורש למעבר בקפריסין, הגיעה ארצה… ולאן? להגנה על יד מרדכי, מסמלי מלחמת העצמאות.

35 שנים שירת יואל בן פורת בצה”ל, וכמעט כל שירותו במודעין. חבריו והוא, דורות של קצינים וחוגרים, הקימו את אחת היחידות שבמשך שנים אסור היה לרמוז על קיומן, והיום כל ילד יודע את שמן ועבודתן: 8200, יחידת ההתרעה המרכזית של אמ”ן. הם הקימו מערך שאם פעם יהיה אפשר לפרסם פרטים עליו, לא יהיה איש בעולם ובארץ שיאמין לפרטים.

את (כמעט) כל שנותיו, חייו, לילותיו, ישותו, השקיע יואל בן פורת במערך ההתרעה לאפשרות של מלחמה – ולקראת המלחמה ההיא עמד בראש היחידה. הוא היה המתריע הלאומי “בן אדם, צופה נתתיך לבית ישראל, ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני”.

בשבוע שקדם ליום הכיפורים ההוא העביר יואל בן פורת את כל מה שנקלט ביחידה 8200 לידיעת הממונים עליו באמ”ן, אבל לא “הפך שולחנות”. הוא ראה את חשרת הסופה קרבה ובאה, אבל “למה לא נשכבת לפני הדלת שלי”? שאל אותו הרמטכ”ל, דדו, אחרי. יואל לא שבר את ההיררכיה, לא דילג על מפקדים שהרגיעו אותו, ההתרעה שלו לא הבקיעה חומות – והאזעקה ההיא, המפתיעה, ב-2 בצהרים ביום הכיפורים, שברה אותו.

מאותו רגע ועד שעצם עיניו, לפני שלושה ימים, שוב לא היה ה”יואל” שכולם הוקירו, שהסתכלו עליו בהערצה. הוא אמנם קיבל עליו להיות דובר צה”ל, סגן נספח בוושינגטון, אבל היה שבר כלי. כאשר כל העולם כבר שכח את ההפתעה ההיא, יואל בן פורת התעורר איתה למעלה מ-33 שנים לארוחת הבוקר והלך איתה ללילות של נדודי שינה, משחזר בפעם האלף את הימים והשדרים שלפני המלחמה.

היו ימים ורגעים שנדמה היה כי יצא מדעתו. אשפוז, שבץ מוחי, כיסא גלגלים, קשיי דיבור, הפכו את הקצין המבריק הזה לאסקופה נדרסת, הוא גווע לאיטו, אל מותו בשבוע שעבר.

לשאלה הנתן יונתנית, “איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא”?, התשובה שלי היא: “הם אינם”.

פורסם ב”דיעות אחרונות”, עיתון “ידיעות אחרונות”, 01/04/07

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>