עמוס גלבוע – מעריב

על  תא”ל (מיל’ ) יואל בן פורת

ביום ששי שעבר, בבית העלמין שבקיבוץ עינת, ליד עצי איזדרכת גבוהים  וערוגות פרחים, מול מאות אנשי מודיעין ותיקים, הובא לקבורות תא”ל (מיל’ ) יואל בן פורת. אבי תורת ההתרעה של קהילת המודיעין, מפקד יחידת  האיסוף המרכזית של מדינת ישראל  ( הידועה כיום בשם יחידה 8200 ) במלחמת יום הכיפורים ב-1973 , שחותם הטרגדיה  לא עזבו מאז, וייסורי המצפון לא הרפו ממנו.

יואל היה זן נדיר בקהילת המודיעין.  יליד פולין  1931; הוריו נספו בשואה, והוא, נער בן 11 , ברח ליערות  והצליח לשרוד.  ומהיערות למחנות העקורים, לספינת ההעפלה, למחנה מעצר בקפריסין, לארץ ישראל, לקרבות מלחמת העצמאות. ביוני 1950 , והוא בן 19 , הוא מתגייס ל-צה”ל, וזמן קצר לאחר מכן הוא עושה  את דרכו אל המערך האיסופי של חיל המודיעין.  ” השחיטה הגדולה של השואה, החדר, בית הספר העברי, העפלה, מלחמת השחרור : כל אלו נמסכו לעיסה אחת, ובכור היתוך מופלא עשו אותי לקצין מודיעין זהיר ומשוגע לדבר אחד– ההתרעה”, כך העיד יואל על עצמו.  ב-1966 הוא מקים את מרכז ההתרעה  הראשון ביחידה 8200 , ונותן לו את השם “שופר”. השופר של הצופה המתריע על  הסכנה הקרבה. “היית האבא המודיעיני של כולנו, היית מר התרעה, הנחת את היסודות , את המתודולוגיה להתרעה”, ספד לו תלמידו, ממשיך דרכו, תא”ל (מיל’ ) אפרים לפיד.

ביולי 1972  יואל מקבל את התפקיד שכל כך שאף לו, וכל כך הלם אותו – מפקד יחידת הדגל של מערך האיסוף של חיל המודיעין, צה”ל ומדינת ישראל– יחידה 8200 . שבוע לאחר מכן מבקרת גולדה מאיר , ראש הממשלה, ביחידה. “תגיד לי יואל”, היא שואלת  אותו ולידה יושבים דיין ודדו, שר הביטחון והרמטכ”ל, “אם הערבים ירצו לתקוף אותנו, נדע?” יואל, מופתע מהשאלה הישירה, הפשוטה והחכמה, לא אמר מילה, רק  הרים את ידו וטפח על חזהו כאומר:”תסמכי עלינו. הכל יהיה בסדר!”

יואל ראה במתן ההתרעה, שתאפשר ל-צה”ל על יחידות המילואים שלו להיערך בזמן, את תמצית יעודו ויעוד יחידתו. עזה הייתה אמונתו שהתשתית הטכנולוגית, המבצעית והאנושית שנבנתה במשך שנים אכן תצדיק עצמה בבוא יום המבחן.  ויום המבחן הגיע לקראת השעה 1400 ביום הכיפורים, 6 אוקטובר 1973,  שעה שצבאות  מצרים וסוריה פתחו במתקפת פתע, ששנתה את מהלך ההיסטוריה של מדינת ישראל  ואת מהלך חייו של יואל.  האם “השופר” אכזב? האם לא התריע? יואל  דחה מכל וכל את הטענות הללו, אך לא סלח לעצמו. לא סלח על  כך שהניח לתומו כי ידיעה התרעתית ממדרגה ראשונה שהיחידה ספקה ב-5 אוקטובר  לצמרת אגף המודיעין לא הועברה כלל לידיעת ה-רמטכ”ל וצמרת צה”ל; לא סלח על  שהוא עצמו לא רץ לדדו עם ההתרעה; לא סלח על שהוא  לא הצליח לשכנע את ראש אמ”ן להפעיל את אותם “מקורות מיוחדים” שהיה בהם כדי לתת תשובה ברורה לשאלה האם המלחמה בשער או לא. לא סלח לעצמו, בשל ישרותו והנורמות המוסריות שלו, ובו בזמן לא הצליח להבין מהיכן נבעה השאננות של צמרת אמ”ן, מהיכן נבעה הערכתם המוצקה שהסבירות למלחמה נמוכה. ומאז, במשך  כמעט 30 שנים,  יואל ייסר עצמו מדי יום ביומו, עד כדי כאב, בביקורת העצמית ובביקורת על נושאי התפקידים הרמים .”ספרו ה’נעילה’, שיצא לאור ב-1991 על חייו וסיפורה של הפתעת יום הכיפורים”, שח לי תלמידו אפרים לפיד, “היה על שם התפילה ביום הכיפורים, שגם הפכה לפרק נעילה נפשי אישי כבד של יואל”. מעשית הוא המשיך לשרת ב-צה”ל במגוון תפקידים ובכללם דובר צה”ל וסגן הנספח הצבאי בוושינגטון.

בימים אלו, כשהבריחה מאחריות  היא חזון נפרץ במחוזותינו, כשהמנוסה מהודאה פשוטה בשגיאות וטעויות היא נחלת מנהיגותנו, קשה שלא להתרפק על גישת האחריות האישית של דמות כמו יואל. היא הייתה טבועה בדמו. בנובמבר 1966 , שעה שיואל כהן כראש מרכז ההתרעה, “השופר”, הועמד צה”ל בכוננות  עליונה וריכז כוחות, על רקע ידיעה התרעתית ממדרגה ראשונה ששיגר “השופר”. לא עובר זמן, הידיעה נבדקת ונבדקת על פי הוראתו של יואל, ומתברר שנפלה טעות בתרגום מערבית לעברית. טעות די טבעית של מילה אחת בלבד, שהיה בה אבל לשנות את כל המשמעות של הידיעה. יואל הגיש את התפטרותו לראש אמ”ן, האלוף אהרל’ה יריב, אך זה סירב לקבלה! מישהו יכול בכלל לפנטז כיום שעל דבר כזה קצין בצה”ל יגיש התפטרות?

ויואל היה משוגע על ערבית. הוא, יליד פולין, למד שפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים, וידע ערבית ספרותית על בוריה. הוא הטיף להנחלתה כשפה מחייבת לכל קציני המודיעין. “קצין מודיעין ישראלי שאינו יודע ערבית, שאינו מכיר את התרבות הערבית, אינו שווה”, הוא היה נוהג להגיד לי תדירות בשיחות הארוכות שקיימנו. גם אז, כמו גם היום, נמצאו חולקים על דעתו זאת.  להמחשת עמדתו היה יואל מביא את האירוע האמיתי הבא: יום אחד הגיע למחקר ידיעה מ-8200 ובה נאמר בין השאר כי על פי הוראתו של נאצר יש להעמיד את כולם בכוננות. אנשי המחקר במדור המצרי חשבו  שמדובר בגמאל עבד אל נאצר, שליט מצרים הכל יכול, פרצה מהומה, יצאה כבר התרעה. “הכל היה כמובן שטויות”, היה יואל מספר, “כי מדובר היה בקצין זוטר ששמו נאצר. אילו באמת היה מדובר בשליט המצרי כי אז הייתה הידיעה מדברת על ‘עבד אל נאצר’, ובשום אופן לא משמיטה את המילה עבד. בשביל זה צריך קצת להבין בשפה ותרבות ערבית, שלצערי אין לרבים מאנשי המחקר”.

אבל יואל לא היה רק איש מודיעין  מתמחה בתרבות ערבית  ודרכה מתבונן  על המציאות האנושית שלפניו. הוא היה איש של תרבות במובנה הרחב ביותר: תרבות העולם היהודי , תרבות העולם המערבי.  אלו היקנו לו את מימד העומק והרוחב של הערכת המודיעין. אלו כלים שחסרים כיום לרבים מאנשי המחקר המודיעיני. שקספיר  וטולסטוי היו אהובים עליו במיוחד בניסיון האינטלקטואלי להבין את המציאות המשתנה לנגד עינינו, ואת חולשות בני האנוש העומדים מולנו. כל זאת בלי לזנוח לשנייה אחת את הבסיס המוצק של המידע האמין והערכי.

 את יואל הכרתי  במשך למעלה  מ-35 שנים.  ואולי הדבר הכי ייחודי שמצאתי בו היה “היהודי” שבו. אני, כמו רבים אחרים כמותי במודיעין, ילידי הארץ שרק שמעו על השואה, שגדלו והתחנכו במדינת ישראל, שעבורם היא דבר טבעי. לא כך יואל. הוא  תמיד היה חרד, תמיד היה מפחד, תמיד היה ספקן. היה בו משהו, שנראה לנו כ”גלותי”. רחב גוף, משקפים עבות אותן היה מנקה בשעת דיבורו, חיוך אירוני דקיק בזוית שפתיו. “מה אתם יודעים, מה אתם מבינים”, הוא היה חוזר ואומר לי. “אתם חושבים שהמדינה מובטחת, אתם חושבים שהגויים יסלחו לנו על כך שאנחנו חזקים”, הוא היה סונט בי.  יואל היה מחלק את  קציני צה”ל לשתי קבוצות: בעלי “הנעלים הגבוהות” ובעלי “הנעלים החצאיות”. הראשונים, בהם קנא, אותם העריץ ובו בזמן גם בז להם, היו ילידי הארץ , אנשי הצנחנים והשריון, פשטניים, תכליתיים, חוצפנים ופורצי גדרות; השניים, כאלו שאינם דווקא ילידי הארץ, מלאי השכלה , תרבות,  קצת חולמניים, בעלי חוכמה יהודית  שורשית, “חנונים” בלשון ימינו.

דומני שבימים אלו,  ימי אביב מעיקים,  אנחנו כל כך זקוקים לשילוב הזה, לאיזון הזה בהנהגה המדינית והציבורית שלנו, בין ה”נעלים הגבוהות” לנעלים החצאיות”. ומילה אחרונה.  לידיעה על מותו של יואל באתרי    y-net ו-nrg היו למעלה מ-100 תגובות של קוראים. מילת המפתח אצל רובם הייתה: “אדם ישר”. יואל  כמובן ישר, וזאת תכונה הכרחית לאיש מודיעין. אבל, עצם העובדה שבישראל של פסח 2007  מצאו לנכון לציין דווקא דבר טבעי זה, מלמדנו שמדובר כנראה בתכונה שרק יחידי סגולה מתברכים בה.

פורסם ב”מעריב”, “מוסף שבת”, יום שישי, י”ח בניסן תשס”ז, 6.4.2007

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>