דברי הספד – חיים שורר

גזית 30.04.07

ידידי וחברי יואל

אני עומד כאן לחלוק לך כבוד אחרון ונפרד ממך בשם חבריך בגזית ובשמי אני.

בתום המלחמה, לפני 62 שנה, הפגיש אותנו הגורל כחברים בגרעין שהתארגן לעליה ארצה. יחד נדדנו בדרכי ההפעלה המפותלות על פני ארצות אירופה, עד שבאביב שנת 1948, רק אחרי השהייה של שנה תמימה במחנה העצורים קפריסין, הגענו אל מחוז חפצנו.

בתקופה ההיא נרקמה הידידות בינינו. הקרבה הזו נוצרה מתוך הפעילות המשותפת והמגוונת בתחומי החיים השונים בדרכנו הארוכה ארצה.

עוד בימי בראשית ההם התגלו והתבלטו הכישורים והחשיבה המקורית המיוחדת שלך. מהר הבחנו ביכולת הביטוי הבהירה והחכמה שאפיינה כל הופעה שלך.

בשנת 50 התגייסת לצה”ל. החלטת לפרוץ ממסגרת החממה של הקיבוץ. הצבת לעצמך אתגר, לנסות להתמודד בכוחות הדלים שלך עם בנין עתידך אתה. לא עמדו לצידך תומכים. רק בזכות היכולות שלך צעדת מהר בדרך העולה בדרגות הקצונה בצה”ל.

אנו חבריך בקיבוץ ליווינו את התקדמותך המהירה הזו בהרבה אהדה וגאווה.

וראה זה פלא, לכל אורך דרך התקדמותך אתה המשכת לשמור על קשר הידידות בינינו. זה היה קשר ללא מחיצות. כל ביקור שלך הפך תמיד לחוויה מיוחדת בשבילינו המארחים.

המפגשים הנעימים האלה לאורך השנים פסקו באחת, עם הופעת מחלתך.

יואל!

בספרך “נעילה” הנך מעיד על עצמך, ובצדק, בזו הלשון: “אני מצפה לשכר גן עדן, אף כי לא הרביתי במצוות שבין אדם למקום. בקבוצה השניה – בין אדם לחברו, ניסיתי. וזה בעצם רצון האל” (סוף ציטוט).

אם הגן עדן קיים עוד באיזה מקום, הרי שתהיה בין הזוכים בו. וזה בזכות חייך שהיו קודש לכלל – לכלל ישראל.

יהי זכרך ברוך.

חיים שורר

ולסיום אצטט קטע מתוך השיר

מבחן בשואה

(מאת עירית עמיאל)

אנחנו כבר כמעט האחרונים,

לאט נעלמים ולוקחים עמנו

את שתיקתנו את זעקתנו.

אנחנו כבר כמעט האחרונים

ובידינו נותר רק זמן קצר

לסיוט לעדות ולחשבון המר

(זה בשם יוצאי השואה הנמצאים כאן עמנו בהלווייתך, יואל).

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>