עדית – דבר המשפחה, במלאת שנה

לאבא שלנו היה פן ציבורי מאוד מפותח. ולכן הפן הפרטי שלו, באופן בלתי נמנע, היה קצת יותר מצומצם, במיוחד בתקופה שהוא היה צעיר ואנחנו היינו קטנות.

וכך יצא שהזיכרון הראשון שלי מאבא הוא תמונה. תמונה שלו עם כובע מצחייה, מסיום קורס קצינים, נדמה לי. ובכל פעם שהייתי רואה את התמונה הייתי אומרת “הנה אבא בא”, כי זה מה שאמא הייתה אומרת, כל פעם שהוא היה בא…

דווקא במה שמכונה “השנים הפורמטיביות”, כלומר, כל התקופה שהייתי בגן, אבא לא היה איש צבא אלא סטודנט באוניברסיטה העברית. מהתקופה הזו אני זוכרת אותו יושב ליד השולחן, מעלה המון עשן של סיגריות “אסקוט” ומשנן משפטים, כלומר, מנקודת ראות של בת שלוש או ארבע, מדבר לעצמו, בערבית.

מהתקופות שאחר כך, הזיכרונות מאבא אפופים ניחוח צבאי: טיולים בג’יפ, אחר כך בדה-שבו, ברכב שלל רוסי אחרי מלחמת ששת הימים, בארגז האחורי של גלדיאטור, (עד עכשיו כשאני חושבת על זה אני יכולה לחוש את הריח של האגזוז), ואחר כך בכרמל. מסדר חגיגי של ערב יום העצמאות בשנת 1963 ביחידה, כי אמא הלכה באותו הלילה לבית החולים ללדת את אסנת, והבייביסיטר הכי טוב שאבא הצליח למצוא היה הפקידות שלו, שפינקו אותי במצופים מהשקם.

שנים שבהן הוא היה חוזר מאוחר, משתרע בכורסא עם העיתון ונרדם מתחתיו תוך שניות, עד שהמציאו את הטלוויזיה, ואז הוא התחיל להירדם באותה הפוזה מולה.

טקס הענקת דרגה אצל הרמטכ”ל, דדו.

טלפון הנל”ן המבצעי שהיה מותקן בבית, וכשאני, כמו פקידת מבצעים מתורגלת, הייתי עונה ושואלת “מי רוצה אותו”, התשובה אף פעם לא הייתה שם של בן אדם, אלא תמיד שם של דבר: למשל “שופר”!

לילות סדר עם החיילים ביחידה, לילות הסדר היחידים בהם הזדמן לי להתוודע גם לחלק של ההגדה שקוראים אחרי האוכל. ליל סדר עם החיילים בסיני…

ואחר כך, כשכבר הייתי קצינה בעצמי, סיור במסוק בין כל הבסיסים בסיני עם אבא שבא להיפרד כשסיים את תפקידו כמפקד היחידה.

תקופת המתיחות לפני מלחמת ששת הימים, שבה כמו כולם הלכנו לים בשבת, אבל עם טרנזיסטור, ואבא זיפזפ, שנים לפני שהמציאו את המושג הזה, בין חדשות בקול ישראל, לחדשות במגוון תחנות ערביות. פולני אשכנזי לבנבן, ששיזוף אף פעם לא היה הצד החזק שלו, רובץ בים ומאזין בקולי קולות לרדיו בערבית.

והתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים, בה הוא הצחיק עשרות רוכלים בגדה המערבית בניסיונותיו לעמוד על המקח בערבית ספרותית, כי זו הערבית היחידה שהוא ידע.

התקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים, שבה הוא היה חוזר בשעות הקטנות של הלילה ואומר לאמא, באידיש, שהילדות לא יבינו, שהולכת להיות מלחמה. אני יכולה להגיד בוודאות שביום הכיפורים ההוא, בשתיים בצהרים, כשהופעלו הצופרים, הייתי אני, תלמידת תיכון בת 17, בהחלט לא מופתעת…

קל ונעים יותר לזכור את התקופות שקדמו למלחמה ההיא, תקופות בהן אבא היה מפקד גדול, עם קריירה ששעטה כלפי מעלה והרבה תקווה ושאיפות.

קל ונעים פחות לחשוב על התקופות שבאו אחר כך. תקופות של אכזבה ומפח נפש, של כעס שמכוון לכל העולם כי אין לו בעצם כתובת, של עליות וירידות חסרות שליטה במצב הרוח. של ניסיונות כאלה ואחרים להמשיך בתנופת העשייה והתרומה, כשאת כולן ליווה דוק של ידיעה ש”זה לא הדבר האמיתי”.

ישנם דברים בחיים שעל עוצמתם, גודלם ועמקם אפשר לעמוד באופן מלא רק בפרספקטיבה של זמן. אני חושבת שזה נכון גם לגבי אבא. רק אחרי מותו, עם פרץ ההספדים, דברי הניחומים והכתבות בעיתון, החלה להסתמן לאט לאט התמונה המלאה. פתאום, מהפרספקטיבה של אחרי, קל יותר להביט לאחור ולומר: נכון, לא היה קל, לא היה פשוט, לפעמים לא היה בכלל. אבל יחד עם זה, אבא שלנו היה כנראה באמת איש מיוחד במינו.

יהי זכרו ברוך, ותודה לכולכם, שבאופן כזה או אחר מהווים חלק מתחושת ההשתייכות למשפחה גדולה ומורחבת.

One thought on “עדית – דבר המשפחה, במלאת שנה

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>