יוסי לנגוצקי – במלאת שנה

במלאת שנה – יוסי לנגוצקי

הספד על יואל בן-פורת במלאות שנה לפטירתו

27  מרץ 2008

שלוש פעמים כבה פתיל חייו של יואל.

לראשונה    -    כבה פתיל חייו בשואה

בשניה       -    כבה פתיל חייו במלחמת יום-הכיפורים

ובשלישית  -    כשהלך לעולמו, כעת חיה, אשתקד.

יואל, יוּלֶק ויינראוב, היה ילד בן 11, באקציה של 21 לאוקטובר 1942, בעיירת הולדתו סְקָלָט שבגליציה המזרחית (אז פולניה ,כיום אוקראינה).

אקרא כאן בפניכם, מתוך עדותו המוקלטת של יואל (1995)לצורך משפט בגרמניה:

“כשהגעתי לרחוב שליד בית הכנסת נראה היה כאילו העיירה מתפוצצת. עוצמת היריות והצעקות הייתה כה גדולה שהיהודים נתקפו בהלם, וזו אכן הייתה מטרתן. הגרמנים והשוטרים האוקראינים, שהקיפו אותנו מכל עבר, התנפלו עלינו, ואני הייתי בין עשרים או שלושים היהודים הראשונים שנתפסו. הובילו אותנו מיד לבית הכנסת. שם נעצרנו מול דלת הברזל הגדולה שהייתה סגורה ומסוגרה. אני זוכר חייל גרמני שהחזיק רימון יד, הולך אל הדלת הכבדה ותולה את הרימון על ידית הדלת. אחרי כן פנה לצד הבנין והפעיל את הרימון במשיכת חוט וכך התפוצצה הדלת ונפתחה. אז כבר הצטרפו אלינו עוד אנשים והיינו בחזית בית הכנסת כחמישים-שישים יהודים שדחקו בהם להיכנס פנימה.

 המקום הקדוש היה רחב ידיים וריק כשהוכנסנו לתוכו, אבל בכל כמה דקות הובאו פנימה אנשים נוספים ובתוך שעה התמלא בית הכנסת במאות קורבנות. מכיוון שנתפסתי לבדי, החלטתי לעמוד בסמוך לכניסה הקדמית כדי לראות אם יביאו את הורי. אפילו בגיל צעיר זה הבנתי שמוטב להם לא להיתפס. עם זאת חשבתי שאם יובאו, לפחות אהיה איתם ולא לבדי, אני זוכר שנשארתי בכניסה כל אותו זמן, וראיתי שדוחקים פנימה עשרות אנשים בכל דקה או שתיים. אחדים מהם היו פצועים וכולם היו מבוהלים. לא ידענו מה בדיוק עתיד לקרות לנו, אבל ידענו שמכאן ייקחו אותנו למקום נורא. בפנים שררה אווירה של הלם ואימה. חלל האוויר היה מלא בגניחות ובצעקות הפצועים ובתפילות ובכי של הקורבנות הלכודים. אחרי שעות אחדות, משהתמלא המקום הקדוש עד מחציתו, הופיע אוברשטורמפיהרר מילר. הוא נכנס, שלף את אקדחו וירה באקראי לתוך הקהל. הדבר גרם לאנשים לסגת לעומק בית הכנסת ואפשר למילר לראות כמה מקום עוד נותר להכנסת קורבנות נוספים פנימה.

 עמדתי בכניסה עוד שעות אחדות. לפתע ראיתי את דודתי אסתר צימר, אחותה של אמי, את בתה בת ה-16, בטקה, ואת בנה בן העשר, יצחק; משפחת יהושע צימר הובאה לבית הכנסת. יהושע צימר היה סגן ראש היודנראט של סקלט, ומשום כך הבנתי שמשפחתו נלכדה בטעות וקרוב לוודאי שתשוחרר. צדקתי. החלטתי להיצמד אליהם ולא להרפות. איני זוכר כמה זמן חיכינו, אולי חצי שעה או שעה. לבסוף נכנס קצין ס”ס עם רשימה והחל לקרוא שמות של משפחות חברים ביודנראט ובמשטרה היהודית שנתפסו. ביניהם קרא בשמותיהם של דודתי ושני דודני.

 באותה עת היה בית הכנסת מלא כמעט לגמרי והכל דחפו. כשקראו בשמות בני משפחת צימר נדחפנו גם אנחנו בניסיון לצאת החוצה.

 בצאתנו, הבחין בי דודי בחברת אישתו וילדיו, והחוויר. קצין ס”ס ניגש ושאל את דודי “זו משפחתך?”

הוא ענה “כן”

“כולם, האישה ושלושת הילדים?”

שוב ענה דודי “כן”.

“אבל אמרת לי שיש לך אישה ושני ילדים”, סינן האיש ס”ס.

“לא, שטורמפיהרר שלי, אמרתי אישה ושלושה ילדים”.

“אל תשקר, כלב שכמותך! אמרת אישה ושני ילדים”

הבטתי בדודי ועינינו נפגשו. חיי היו תלויים בחוט השערה של תשובתו הבאה. אחת משתיים: או שייבהל ויאמר ששגה ויכחיש שאני בנו, או שבמחיר סיכון חיי אשתו וילדיו יטען שאני בנו וכך יציל אותי. דודי חזר על דבריו כמעט בקול צעקה, “אמרתי אישה ושלושה ילדים”. היו חילופי צעקות נוספים בין דודי לאיש הס”ס, אך לבסוף הורו לשחרר אותי, את דודתי ושני דודני. נלקחנו ליודנראט ושם הוחזקנו במהלך האקציה – שנמשכה עוד שני לילות, יום וחצי.

אחרי האקציה נודע לי שאבי נתפס גם הוא ונהרג סמוך לבאר של כיכר השוק בסקלט, שמשם ניסה להימלט. אמי ושלושת אחיה, ישראל, חיים ויואל בויאר, נתפסו כולם. אמי קפצה מהרכבת, אבל נורתה ונהרגה סמוך לבורקי-ויילקי. גם שלושת אחיה קפצו מהרכבת; שניים מהם נהרגו אחרי הקפיצה ורק אחד מהם, ניצל.”

 מ-8307 היהודים שהתגוררו בעיירתו של יואל, סְקָלָט, שרדו בשואה 193, ביניהם יוּלֶק הוא יואל שלנו.

   פתיל חייו של יואל, כבה בשנית, בצהרי יום הכיפורים ה-5 לאוקטובר 1973.  בתוך שניה התמוטט שוב העולם אל מול עיניו, כשהוא חווה שוב את אוזלת ידו של האדם אל מול כוחות הגורל.

 חרף חרדותיו וחרף התרעותיו על הסכנה למלחמה שבפתח (ואני מעיד על כך, אישית, ממגע יום-יומי עם יואל באותם ימים) וחרף העובדה שגם אם אכן שימש נדבך חשוב ביותר בנושא ההתרעה, הרי שהאחריות להערכה ולמתן ההתרעה לא הייתה על כתפיו, הרי שיואל ביושרתו הקיצונית, לא התחמק כלל מאחריות. אדרבא!!

 הייתי עד לשיחה שהתקיימה, שבועות מספר לאחר תום מלחמת יום-הכיפורים, בה אמר יואל לרמטכ”ל דדו : “אינני יכול לסלוח לעצמי שלא  הגעתי אליך  להפוך את שולחנך?!?”

 יואל לא סלח לעצמו. יואל לא עשה הנחות לעצמו. יואל ייסר את עצמו וקיבל על עצמו ובפני עצמו, את מלוא כובד האחריות לאי-מתן ההתרעה למלחמה. וכך נטל את חייו במו-ידיו.

 יואל התאבד בעודו בחייו, כשהביטוי החיצוני לכך היה יציאה מאיזון ודעיכה מתמשכת. היטיב לקלוע, איתן הבר כשכתב אשתקד על יואל כי “בכל השנים הללו הוא היה מת מהלך בתוכנו”.

 ואכן השנים שלאחר מלחמת יום-הכיפורים, היו שנים רעות ליואל. לא רק שעולמו חרב בשניה, אלא שכל מאמציו, לעמוד שוב על רגליו ולזכות באחריות חדשה כלשהי, עלו בתוהו.

 רבנו ומורנו האהוב יואל נאלץ להתדפק על דלתות רבות ולמצוא עצמו דחוי, ע”י כל אותם שהאירו לו פנים קודם לכן.

  וכך הלך וכבה יואל בהדרגה..

 לפני כ-15 שנה, עבר יואל אירוע מוחי, שהגביל מאד את תנועתו. מאז 1996 הוא היה מצוי במצב שדרש טיפול של עובד סיעודי ,24 שעות ביממה,דבר  שסייע גם לצביה התומכת, האוהבת האמיצה והמסורה מכל ליואל.

  לא סוד הוא שיואל, מצא עצמו, מאז, עזוב ונשכח.

כשהוא מוגבל בתנועה, קריאה ודיבור, אך צלול,  צמוד למיטתו או לכורסא שאל מול הטלביזיה, הוציא יואל בבדידות מכאיבה ועולבת את שנותיו האחרונות.

  וההפסד היה גדול מאוד.

וכך נהנו רק מעטים שבמעטים מחוכמתו הרחבה והעמוקה של יואל שלא דעכה כלל והאירה עד יומו האחרון.

  חבל על דאבדין ולא משתכחין !

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>